הידרדרות איכות המרחב הציבורי, קשיי תנועה ותחבורה בעיר, קושי בהוצאת כמויות אדירות של פסולת, חוסר במים וצריכת אנרגיה שאין לה שובע, מטרידים בעשורים האחרונים את מקבלי ההחלטות בתחום התכנון העירוני. אכן נעשים ברחבי העולם וגם בישראל צעדים שונים להתייעלות השימוש במשאבים לצמצום מפגעים אולם צעדי התייעלות אינם מספיקים. יש לעבור למצב של חשיבה מחדש על אופן התכנון והניהול של העיר.
לאחר שנים רבות של התמודדות עם סוגיות של קיימות במרחב העירוני הגעתי למסקנה שנדרש שינוי פרדיגמה. חלק משינוי זה הוא חיבור/סינטזה של מערכות אקולוגיות, מערכות מכניות ומערכות מידע לישות תפקודית אחת שמטרתה לספק מועילות (eco-effectivity) לציבור רחב ככל שניתן. חיבור שכזה מאפשר גם את מיצוי הפוטנציאל היצרני והכלכלי הגלום בכל שטח וגם למקסם את תרומתו של אותו שטח לחיי קהילה בריאים, בטוחים ומהנים.
העיר המודרנית שהתפתחה מחצית השנייה של המאה העשרים הפכה כל כך מורכבת, פרוסה במרחב והטרוגנית באוכלוסיות שלה, שהיא אינה ניתנת לניהול בשיטות מיושנות ותהליכים בירוקרטיים לינאריים. גישות תכנון חדשות עושות שימוש במודלים ממוחשבים לסימולציה וחיזוי ובכלי ניהול שליטה ובקרה מתקדמים (עיר חכמה) ועל ידי כך מאפשרות שימשו נכון יותר במרחב ובמשאבי הסביבה לרווחת יותר בני אדם החיים בעיר.