במקום הכי נמוך ומוזנח בתל-אביב, מציעים סטודנטים לאדריכלות לנצל שטחים עירוניים עזובים ולהפוך אותם ואת המבנים המקיפים אותם למרחב אקו-חברתי עתיר פעילות ויצרני, עם בתי קפה, בתי מלאכה, שטחי משרדים, מערכות יצור אנרגיה, וחממות עירוניות. חלום רחוק, או מציאות אפשרית?
מאת: ד"ר נועם אוסטרליץ
בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה במודעות לאדריכלות בת-קיימא ובניה ירוקה שמובנים לעיתים קרובות כשיפור טכנולוגי של מבנים ואימוץ מדיניות חיסכון במשאבים. על אף חשיבותם, אלה אינם יכולים לבדם לשנות מהותית מציאות ולהניע שינויים מרחיקי לכת באיכות החיים ואיכות המרחב העירוני בו מרביתנו מנהלים את היומיום שלנו.
העיר התעשייתית-צרכנית התפתחה במשך מאות השנים האחרונות, תוך הסתמכות על זרם נכנס של חומרים ואנרגיה והוצאת פסולת הרחק ממנה ככל שניתן. העיר גם הפכה תלויה בזרם בלתי פוסק של עובדים הנעים בין אזורי מגורים לאזורי התעסוקה שלהם. למעשה, הקשר בין אזורי המחיה לאזורי הייצור, בין מקור החומרים והאנרגיה למקום צריכתם, שהיה מובן מאליו עד המהפכה התעשייתית, בוטל עם התפתחות אמצעי התחבורה המוטורית. המרחב הופקע על-ידי המכונית והפך בעיקר למכשול שיש לעבור במהירות מקסימלית. צורת חיים זו, שהתרגלנו אליה, אולי נוחה ברבדים מסוימים, אך נראה שעם הגידול בפריסת העיר והגידול בצריכה שלה איננו יכולים עוד ל"שלם" את מחירי אי-היעילות שלה.
צורת התכנון המקובלת יוצרת למעשה מחסור מדומה הנובע מבזבוז שטח עצום במרחב העירוני. גם בערים שנחשבות צפופות רוב השטח הוא "שטחי השאריות", שטחי חניה ושטחים שאינם בשימוש, או כאלה שהשימוש בהם מועט וחד-ממדי. לא רק ששטחים אלה אינם מייצרים משאבים, אלא שהם מגדילים את הפריסה העירונית ולפיכך "עולים" לנו גם בזמן הנסיעה לכל פעילות ובכך מייצרים מחירים בריאותיים וחברתיים, בד בבד עם היותם מפגע אסתטיים ואקולוגיים.
יצרנות אקולוגית בעיר – האתגר הבא
שינוי מודלים שנראים כיום מובנים מאליהם, תוך מעבר למצב שבו כל שטח מייצר כמה תועלות בו-זמנית, אינו עניין טכני. האפשרות שמבנה ישמש, למשל, למגורים, לחקלאות ולייצור מזון, או האפשרות ליצור אנרגיה ומיחזור מים כחלק ממערכות שכונתיות, מנוגדות לכל השיטה התכנונית, מערכת החוקים הקיימים וצורת הניהול של מערכות עירוניות ריכוזיות.
במהלך השנה האחרונה החל שיתוף פעולה מחקרי של כותב שורות אלה עם ד"ר אורלי רונן, מהמרכז לקיימות מקומית – השל, על מנת לבחון את האפשרות ליישם גישות של יצרנות ומועילות אקולוגית בערים בישראל. אנו בתחילת הדרך, שמטרתה לאתגר את בעלי העניין השונים היכולים להשפיע על מציאות תכנונית שכזו, ולייצר מפת דרכים לקראת יישום של חזון זה. במקביל, הוצב אתגר זה גם בפני הסטודנטים לאדריכלות בקורס הסטודיו "העיר היצרנית" בבית הספר לאדריכלות ע"ש עזריאלי. למסגרת זו, שמתקיים בה חופש תכנוני, יש יתרון בחקירת אפשריות מגורים חדשניות ושחרור ממגבלות הבירוקרטיות, חסמי בעלויות וכיוצ"ב, דבר שמאפשר לתת לחזון המופשט ביטוי אדריכלי קונקרטי. כדוגמא לתוצר של תהליך מחשבתי זה מובא כאן הבלוק העירוני שתכננה חן שטינברג. המחולל לפרויקט הוא השאיפה ליצירת סביבות יצרניות, בהיבט הטכני והאקולוגי, ותוך כדי כך ליצור צורת מגורים אידיאלית מבחינת מגוון השירותים המוצעים לקהילה.
במקרה זה הוצע שדרוג של מתחם – בלוק עירוני – ישראלי עירוני טיפוסי הקיים בדרום תל-אביב, תוך שימור חלק מהמבנים שבו. הבלוק המחודש מכפיל פי-ארבעה את כמות השטחים המבונים בו ובו-זמנית משתמש בכל שטח הכלוא בין המבנים, שהיה עד כה עזובה, והופך אותו למרחב אקו-חברתי עתיר פעילות ומניב. התכנון האקלימי של המערך הגיאומטרי מאפשר חדירת שמש, אור ואוויר טבעי למבנים ויוצר במבנן מיקרו-אקלים, גם במובן המטאפורי-קהילתי.
החצר הפנימית היא מערכת אקולוגית חיה. יש בה קרקע וצמחיה מניבה, עצי פרי וצל המצלים על מקומות מוגנים לילדים ומבוגרים השוהים בו, לצד אזורי מעבר פתוחים לשכונה המעודדים מעבר דרך המתחם. בקומת הקרקע יש חנויות, בתי קפה, גן ילדים, מאפיה, בתי מלאכה קטנים ומקומות בילוי. במתחם יש שילוב בין מגוון טיפוסי דירות ואפשרות לשטחי תעסוקה. אחד המבנים בו הוא מבנה משרדים, בו יכולים אנשים מהשכונה לעבוד באופן קבוע, או לשכור שטח לכמה שעות.
המתחם גם מאפשר גידול של ירקות בחממות צמודות לחזיתות בחלק מהמבנים, או בחלקות גן על הגגות ומרפסות. המים להשקייה מופקים הניזונה ממי גשם ואיסוף מים בשימוש משני ומאיסוף לחות מהאוויר. בתוך המתחם קיימת מערכת מיחזור פסולת ושפכים והמרתם לאנרגיה לשימוש עצמי, ומאזן יצור וצריכת האנרגיה של המבנן כולו מנוהל בצורה שיתופית. רעיון העודפים והחוסרים המאוזנים בא לידי ביטוי, למשל, בכך שהמאפיה בקומת הקרקע המספקת לחם לשכונה, יוצרת גם חום לחימום החממות ואלה מספקות ירקות לחנות שממוקמת במתחם.
שינוי בדרכי התכנון
תיאור זה נשמע מופרך במיוחד לאור המצב הנוכחי במקום בו מתכונן בלוק זה – קצה שדרות הר ציון בת"א – המקום הכי 'נמוך' ומוזנח של תל-אביב. אך אין שום דבר בלתי אפשרי טכנית או אדריכלית בתיאור הזה. במחקר בהתהוות שאנו עורכים נאסף במהלך השנה האחרונה מידע מישראל ומהעולם המראה, כי למעשה כמעט כל מה שתואר קיים וזמין בישראל כיוזמות מקומיות וחלקיות. שימוש בגגות בתי ספר לחקלאות ושטחי משחק, חממות חקלאיות על ובין מבני תעשיה ומשרדים, הפקת אנרגיה מקומית משפכים, מערכות מיחזור פסולת מקומיות, מערכות הפקת אנרגיה קטנות ושכונתיות ועוד. כל אלו קיימים ופועלים בהצלחה בישראל אך הם תולדה של יוזמה מקומית וייחודית.
המרחק בין מקרי חלוץ נסיוניים לתכנון מערכות שכונתיות כאלו, כדרך שגרה, גדול מאוד. נדרש שינוי בדרכי התכנון והרגלי הצרכנות והיצרנות ובדרכי החשיבה של מאות ואלפי מקבלי החלטות, קטנות וגדולות. לשם כך נדרשים גורמי מוטיבציה חזקים יותר מחיסכון של כמה מאות שקלים בחשבון החשמל והמים. המודל של יצרנות בעיר, על המועילות הכלכלית והאקולוגית שלו והשיפור המהותי באיכות החיים במרחב העירוני שהוא מציע, יכול להוות גורם מוטיבציה שכזה.
הכותב הוא אדריכל וחבר סגל בביה"ס לאדריכלות ע"ש עזריאלי – אוניברסיטת תל אביב