תב"ע נופית במרחב הכפרי

נופאדם, זהות מקומית ופיתוח בר קיימא – טבעון כמשל

אפתח בנימה אישית מאוד. נולדתי וגדלתי בטבעון, בשנות העשרים לחיי, במשך למעלה מעשור, חייתי במקומות אחרים ותמיד כשהתגעגעתי וחשבתי על הבית הייתה מחשבה זו כרוכה בנופים של טבעון: עצי אלון גדולים, סלע עם טחבים ורקפות בחורף, מדרונות ירוקים מנוקדים בסגול של כליל החורש וגם רחובות פשוטים ובתים צנועים שגינתם נושקת למדרכה. עבורי הנוף הזה אינו פיסת רומנטיקה פאסטוראלית אלה תבנית נוף מולדתי.

כאשר בוחנים את המקרה של הנוף החזותי של קריית טבעון אנו מגלים כי למעשה הוא מקרה ייחודי. טבעון וקרית עמל שקמו על הגבעות האלו היו מקרה מיוחד כבר בזמן הקמתן. ישוב שאינו קיבוץ או מושב, אך בכל זאת יש בו חשיבה על חיבור לאדמה, לחקלאות זעירה ולטבע שבתוכו הוא קם. עצם בחירת מיקומו של הישוב  – כפי שמספר לנו דב פטישי בספרו: "קריה בצל האלונים" –  נעשתה על פי אזור צמיחת האלונים. עבור המתיישבים, היו אלונים אלו סימן לפוריות הקרקע ולאיכותה. הישוב שקם כדי לענות על צורכי שעה דוחקים והרצון ליישב את הארץ, דאג בו זמנית גם לאיכות החיים של הגרים בו. מתכנני ויוזמי הישוב ראו לעצמם חובה לדאוג  לא רק להקמת הבתים אלה לשילובם בנוף וליצירת תרבות של גינון וטיפוח נופי.

קריה בצל אלונים, הם קראו לה, ומראשית קיומה האלונים והסלעים המקומיים שולבו עם גינות ורדים ועצי פרי. את השילוב הזה של צמחיה וחומרים מקומיים, צמחי תרבות ושרידי חקלאות זעירה אפשר למצא עד היום ברחובות הותיקים של טבעון. צביונם המיוחד של רחובות אלו נובע גם מתכנון על פי תפיסה חדשנית  לזמנה  – עיר הגנים-  שהותאמה לנוף הגבעות. הוחלט לסלול את הדרכים בטבעת סביב ראש הגבעה ולהשאיר ראשי הגבעות ירוקים או לייחד אותם לשטחי ציבור, בתוכנית שולבו שטחי ציבור פתוחים רבים ובחלקם הגדול הושאר החורש הטבעי.

להתהוות הצביון הנופי הצנוע של הישוב סייע גם מיעוט האמצעים הטכנולוגיים והדלות הכלכלית.   בשנות השלושים והארבעים לא עמדו לרשות הבונים כלים מכניים רבים, משום כך הסלילה נעשתה בהתאם לקווי הטופוגרפיה ובצורה מינימאלית כך שתספיק לתנועת רכב. לא עלה בדעתו של אף אדם להשתמש בסלעים מובאים מרחוק במשאיות וכך נוצרו פרטי פיתוח ותמוך קרקע בסלעי ה'נארי' המקומיים. עדיפות ברורה ניתנה כמובן למסלעות וקירות תמך נמוכים שדרשו מעט בטון. במשך שנים רבות לאחר מכן איש לא חשב לבנות חומות גבוהות בינו לבין הרחוב ולהשקיע בכך עבודת טרקטורים וכסף רב. כך נוצר  מגע 'רך'  בין מגרשים לרחובות שבו הצמחיה של הגן הפרטי הינה חלק בלתי נפרד מהחזות הרחובית והיא תורמת לציבור הרחב צל ויופי ובו זמנית יוצרת הפרדה ופרטיות לבעלי המגרש. כל אלו הפכו את טבעון למקום שמגדל ומושך אליו אוהבי טבע, ושמדגים כי ישוב יכול להתקיים כשהטבע משולב בתוכו. לכן לא יפלא שהמודעות של תושבי טבעון לנושאי סביבה שעוטפים אותה ולרבים חשוב מאוד הצביון הנופי של הישוב. טבעון, שמראשיתה הוקמה בתפיסה של שילוב בין אדם לטבע, היתה לאחד הישובים הראשונים שהתחיל לחשוב על נושאים אקולוגיים.

כיום, מול תהליכי פיתוח עכשווים, נשאלת השאלה האם נגזר דינה של טבעון להפוך למקום ככל המקומות ללא צביון וחזות נופית ייחודיים?  ובהרחבה לשאלה זו טבעון היא גם משל ומקרה בוחן למה שקורה ברמה הארצית. כי עם עם כל יחודה הרי שגם היא נתונה לתהליך שחיקה ולחצים נדל"ניים שעלולים לדרדר של איכות הסביבה והנוף בהם אנו חיים. ניתן לדמות את טבעון לאי שמכל עבר עומדים עליו לכלותו כוחות אימתניים. ישנן תופעות ברורות  המכלות בבטחה את הנוף כפי שהיכרנו אותו. הבניה של שכונות חדשות וסלילת כביש 6 הן שתי דוגמאות מובהקות לכך. אך ישנם גם כוחות עומק מהותיים יותר שאינם קשורים דוקא לתהליכי איכלוס והצטופפות הארץ.

הנה כמה לדוגמא:

  • הקלות הבלתי נסבלת של הבולדוזר וידידו העכבר – אני מניח שכולנו מכירים את האפקט של יום עבודה של מחפר על השטח אבל מה שמחריף את העניין הוא הנתק שישנו בין המתכנן שמושך מספר קוים על מסך המחשב במשרד ממוזג לבין ההשלכות של זה על השטח.
  • התשוקה הנדלנית. ואנ לא מדבר דוקא על הרצון של מספר אנשים להתעשר אלה על התשוקה הכללית למבנים כביטוי לבעלות ולרמת חיים ומעמד. כן כולנו רוצים בית עם גינה (גם אם אחרכך נרצף אותה למשעי במיטב אבן המחצבות) וכן אנחנו רוצים קניון אבל אם אפשר לא בחורשה לידי אלה בשדות של הקיבוץ השכן.
  • חדוות העשיה. באמת חדוה ורצון לממש את היצירתיות שבנו ואת היצר שלנו לעשות ולפעול בעולם ולהשאיר חותם. רצון אמיתי של מתכננים ואנשי הרשות ואנשים פשוטים שבאמת רוצים להיטיב ולשפר ולהביא קידמה ולספק צרכים… כאדריכל אני מודה בפה מלא כי כוח זה הוא חזק ומניע את גלגלי השכל ומוביל להחלטות שלהם משמעויות ברורות בנוף.
  • זרמי המעמקים של המיתוס הציוני. ומתחת להכל מפעפעים זרמי המעמקים של הפרחת השממה ונלבישך שלמת בטון ושל בואו ניבנה כאן במקום שכוח אל זה בארץ שנזנחה לפני אלפיים שנות בית לעם היהודי. כי מגיע לעם הזה אחרי כל מה שהוא עבר בית לדוגמא, מודרני, מסודר ומקושט בפרחים בקיצור מגיע לנו לחיות ב"שוויץ של המזרח התיכון".

כאשר כל הכוחות האלו פועלים יחדיו אכן אנו רואים כי בהדרגה מתרחש תהליך שחיקה איטי של המאפיינים שהזכרתי קודם. לא ביום שחור אחד אלה מתוך אוסף של פעולות קטנות של גופים יזמיים, של רשויות, ושל אנשים פרטיים ומתכננים שפשוט אינם מכלילים – או אינם מחשיבים מספיק –  את הארגומנט הזה של צביון נופי, של צמצום בפגיעה בנוף ושל חשיבה על להשאיר משהוא מזה לדרות הבאים. ולפעמים סתם ככה מתוך תחושת מחוייבות לעשיה ורצון לפתח יוצא שהמיוחד הזה הולך ונגמר.

על הרקע הזה קמים מעת לעת אנשים לא מעטים בטבעון ומנסים היום לפעול לשימור לשיקום ואולי אפילו ליצירת משהוא חדש שיישתלב באותה רוח מקומית. רובם אנשים ריאליים שמבינים את הצורך בפיתוח ואינם באים בחמת זעם של מתנגדי פיתוח ומתעבי קידמה. רב האנשים הללו החיים חיים טכנולוגיים וברור להם כי האוכלוסיה מתרבה וכך גם הצרכים שלה, ולכן ברור כי לא כל המקומות ולא כל הערכים ישמרו. על חלקם נצטרך לותר אך כדאי שנעשה זאת מתוך הכרה ודיון במה שראוי לותר עליו ומה שלא. ראוי גם שנתחיל לדון במה הוא פיתוח נופי מקומי ובר קיימא המשמר ערכים ולאו דוקא על שימורה של גבעה זו או אתר אחר. החוכמה אינה נמצאת במקום אחד לא אצל מקבלי ההחלטות בממסד, לא אצל היזמים ולא אצל ה'ירוקים' המושבעים. החוכמה נמצאת בדיון ומשא ומתן בין כל בעלי האינטרס.

אנו רואים בדיון הזה על מהותו של הקשר בין הגן הפרטי, הרחוב והאקולוגיה הגלילית פתח ליצירת תמהיל ייחודי שיהווה נופאדם טבעוני וביטוי לרוח המקום.